

רעמת האריה
הסרת אחריות : המידע המובא בכתבה, הוא לצורך קריאה והעשרת הידע בלבד. אין לראות בו המלצה לצריכה של פטריות מכל סוג או שימוש בהן למטרות ריפוי. פטריות ככלל ופטריות בר בפרט, עלולות להיות מסכנות חיים ואין להשתמש בהן ללא השגחת מומחה.
אין ספק שזו אחת הפטריות המסקרנות ומעוררות השראה שיצא לי לפגוש. החל מהמראה השונה שלה, דרך הצמיחה הייחודית ועד הסגולות הרפואיות שהיא מבטיחה. רעמת האריה (Hericium erinaceus) הופכת בשנים האחרונות לפטריה מבוקשת ופופולארית מאוד בעולם הגדול וכמובן, בארצינו הקטנה. פטריות הנושאות את הכותרת "פטריות מרפא", לעיתים מגיעות עם אכזבה קלה בחלק הקולינרי. דוגמא מובהקת לכך היא ריישי שכמעט ולא ניתן להפיק ממנה ערך קולינרי, או אפילו קורדיספס שהיא אמנם בעלת ערך קולינרי, אבל קטנה מאוד . רעמת האריה, היא הדבר האמיתי, יש לה את היופי, את האופי, וכמובן, את הטעם הנפלא. לכן, היא הפכה לנסיכה החדשה של עולם הפטריות בשנים האחרונות. רעמת אריה נפוצה בעיקר בחצי הכדור הצפוני, אירופה, מזרח אסיה וצפון אמריקה (נכון לזמן כתיבת שורות אלה, לא בישראל).
ברפואה סינית מסורתית, רעמת האריה ניתנת לטיפול בבעיות בטן, אולקוס, גזים והפרעות אכילה. אבקה המופקת מגופי הפרי נמכרת בסין תחת השם Houtou. בצפון אמריקה, הילידים (אינדיאנים) השתמשו באבקה מגופי פרי מיובשים לעצירת דימום, לחיטוי פצעים וזירוז ההחלמה. נראה שרעמת האריה מצאה את דרכה ל"סל התרופות" ברוב התרבויות העתיקות שבהן היא נמצאה. מבחינה קולינרית, רבים משווים את רעמת האריה לפירות ים. יש בה טעמים שמזכירים בשר סרטנים או לובסטר ומרקם צמיגי שדומה למאכלי ים כמו תמנון או חסילון (אחרי צליה). גידול של הפטריה לא היה נפוץ לפני 20 שנים והיא הייתה נחשבת למציאה נדירה ביערות בכדור הצפוני. היום היא מגודלת בהמון מקומות ואפשר אפילו למצוא אותה בשווקים ובתפריט של מסעדות נחשבות.
הסיפור על הביות הראשון (המתועד) של רעמת אריה, מתחיל אי שם בסן פרנסיסקו בשנת 1980. כשמיקולוג בשם מלקולם קלארק (Malcolm Clark) קיבל מידע מחבר על הימצאות גוף פרי גדול של רעמת אריה בנקודה אחת

מסוימת, 120 ק"מ צפונית לעיר. קלארק, שחיכה להזדמנות להכיר מקרוב את הפטריה, לקח שק שינה וציוד מעבדה לאותו מקום בדיוק. הוא בילה שלושה ימים בשטח בהתבוננות בפטריה וצורת החיים שלה, ולבסוף, לקח אותה למעבדה ויצר תרבית רקמה מגוף הפרי. הוא ניסה לגדל אותה בתנאים מבוקרים והתבסס על התצפית שערך בשטח. התנאים היו מאוד זהים. החל מהמצע (אותו עץ בדיוק), הטמפרטורה, החשיפה לאור, הלחות ותנועת האוויר. הניסוי הצליח, וזו הייתה ההתחלה של סיפור אהבה קולינרי. קלארק קצר גופי פרי כמה חודשים לאחר מכן והביא אותם לאחת המסעדות הנחשבות ביותר בסן פרנסיסקו של אותו זמן. השף ג'קי רוברט ( Jacky Robert) נורא התלהב מהמראה הייחודי של הפטריה ויצר מנה חדשה "Pom Pom Blancs" . מנה שהפכה ללהיט וניתן עד היום למצוא במסעדות גורמה ברחבי העולם.

Pom Pom Blancs
הפטריה ששימשה כתרופה אפקטיבית בתרבויות עתיקות במשך אלפי שנים, נחקרת על ידי המערב רק שני עשורים. למרות האיחור הקל בהגעה לאוצר הזה, נעשתה עבודה משמעותית ולא מבוטלת שהצליחה לסובב כמה ראשים בתעשיית התרופות. אחד המחקרים הראשונים והמשמעותיים על רעמת אריה נעשו ביפן על ידי דוקטור טקאשי מיזונו (Dr. Takashi Mizuno) באוניברסיטת שיזוקה ביפן (Shizouka University). המחקר פורסם לאחר מכן בירחון המדעי International Journal of Medicinal Mushrooms . דוקטור טקאשי ניסח שתי נקודות חשובות במחקר הזה :
1. פוליסכרידים שמוצו מהפטריה נמצאו כיעילים לריפוי של סרטן הבטן וסרטן העור. שרשרות הסוכרים הארוכות האלה, משנות את האופן שבו מערכת החיסון פועלת, ולכן, מאפשרים התמודדות טובה יותר כנגד הסרטן ועמידות גבוהה של החולה לטיפול הכימוטרפיה הקונבנציונאלי.
2. מולקולות ספציפיות שניתן למצות מהפטריה, פועלות באופן ישיר כנגד גידולים סרטניים ומדכאות אותם. לדוגמא : hercenon B , hercenon A וחומצת השומן Y-A-2.
המחקר של דוקטור טקאשי, יצר תקווה בנוגע לאחת המחלות הקשות והאכזריות שאנו כאנושות מתמודדים איתן כיום. אלצהיימר ודימנציה, הן מחלות חשוכות מרפא (נכון להיום) שמתאפיינות בפגיעה קוגנטיבית אצל מבוגרים (לא רק). המחלה תמיד מובילה למוות של החולה, לעיתים מלווה בשנים קשות של שכחה, חוסר יכולת לזהות בני אדם אחרים, תחושת בלבול ואי יכולת לתקשר. טקאשי מצא מספר חומרים ברעמת אריה (hericenons C, D, E, F, G, H) שמגבירים ייצור של חלבון בשם "גורם הגדילה העצבי" (NGF). חלבון זה נדרש במוח כדי לבנות ולתקן עצבים. זה אומר בעצם, שזו עלולה להיות פריצת דרך במציאת ריפוי למחלות ניווניות של המוח. עיקר המחקר בנושא הזה היום מתבצע ביפן מכיוון שזו מדינה עם אוכלוסיה מבוגרת גדולה מאוד. חומר נוסף, erinacines A-I הוא בעל השפעה חיובית על NGF וחידוש המוח. erinacines A-I נמצא אך ורק בתפטיר ולא בגופי הפרי.
אחד המחקרים המרשימים ביותר על רעמת אריה, נערך ביפן על כמה מאות בני אדם במרכז סיעודי גדול. הנבדקים קיבלו חמישה גרם של פטריה מיובשת בכל יום בתוך מרק למשך שישה חודשים. אלה בני אדם מבוגרים שסבלו מבעיות בריאותיות שונות כגון, פרקינסון, סכרת, דימנציה ופציעות אורטופדיות בעמוד השדרה. לאחר שישה חודשים, שישה מתוך כל שבעה נבדקים דיווחו על מצב בריאותי טוב יותר והדגימו עצמאות ושליטה טובה יותר בחיי היומיום שלהם (הליכה, אכילה, שינה וכו'). מחקר קצת יותר רציני שנערך ב 2009 תחת סמיות כפולה ובהשוואה לפלסיבו, הראה שיפור ניכר בקבוצה שקיבלה את הפטריה במשך שמונה, שנים עשר ושישה עשר שבועות. האפקט נגמר לאחר ארבע שבועות בהן הפסיקו לקחת את הפטריה. המינון שנבדק במחקר הזה היה גרם אחד של פטריה יבשה, שלוש פעמים ביום.
מחקרים על רעמת האריה הם ללא ספק אחד הנושאים החמים בעולם הפטריות ועולם התרופות היום. ובזמן שיש חשיבות עצומה לבדיקות כאלה, חשוב לא לשכוח שמדובר במזון שיכול להיות זמין לרובנו. בישראל יש היום מספר לא מבוטל של מגדלים שמוכרים את רעמת האריה, וכמובן, אפשר עם קצת מאמץ ונסיון לגדל אותה לבד בבית. גופי הפרי המרשימים שלה בשילוב עם קצת ידע קולינרי יכולים ליצור ארוחת מלכים. באופן לא מפתיע, יצא לי להרוס כמה פטריות כאלה בנסיונות בישול כושלים. גם אם רגילים לבשל עם פטריות, רעמת האריה היא שונה במרקם, בטעם ובתגובה שלה לתהליכים שונים. אם מחזיקים את הפטריה ביד, היא מרגישה יבשה יותר מפטריות אחרות. זה מכיוון שנוגעים בעיקר ב''שערות'' שלה. המסה הפנימית, שבמקרה או לא במקרה נראית כמו מח, מלאה בנוזלים. זה גרם לי לצלות אותה על מנגל לזמן מועט מידי ובחום גבוהה מידי, מה שיצר צמיג חרוך מלא במים רותחים. אם ניתן, כדאי להשתמש בגופי פרי קטנים, כדורים קטנים ככל האפשר יתאימו לטיגון או אפייה כפי שהם. גופי פרי גדולים, כדאי לפרק לחתיכות קטנות. כמו ב''קיצוב'' של פטריות גורמה אחרות, גם את רעמת האריה, ובמיוחד אותה, מומלץ לפרק עם הידיים בלבד ולא עם סכין. כשמושכים חתיכות מגוף הפרי, הן מתפרקות בצורה טבעית והמבנה החוטי נשמר. זה יוצר חתיכות עם שטח פנים מאוד גדול וזוויות רבות שיקבלו פריכות מוגברת בטיגון ומרקם פראי יותר. טיגון בחמאה ושום מחמיא לרוב הפטריות, ורעמת האריה לא שונה במקרה הזה. מנות יותר יצירתיות, הן כאלה ש"מנצלות" את האופי הימי של רעמת האריה ומשתמשות בו כדי לחקות מאכלים אחרים ואפילו להפתיע. פסטה ברוטב שמנת "סרטנים" יכולה להיות מנה סופר מפתיע וטעימה אם נעשית כהלכתה.
אם הטעם המיוחד של רעמת האריה לא מדבר אליכם, או שאתם לא ממש חובבי פטריות, אבל רוצים ליהנות מהסגולות הרפואיות שלה, ניתן להכין תוסף תזונה ולצרוך אותו בצורת אבקה. חומרים מועילים וחשובים ברעמת האריה, נמצאים בחלקם רק בגוף הפרי ובחלקם רק בתפטיר, אז למרות שצריכה של גוף הפרי בלבד היא מומלצת בהחלט, כדי לקבל את המקסימום, כדאי לצרוך גם את התפטיר. מייבשים את גופי הפרי במייבש מזון על חום נמוך עד שהם יבשים לגמרי וטוחנים היטב במייבש מזון. את התפטיר כדאי לגדל על מצע שנח לאכול, למשל, שיפון ולא עץ. דגן לבחירתכם. כשהתפטיר מכסה את הדגן לחלוטין, מוציאים אותו למייבש מזון ומייבשים על חום נמוך עד שיבש לחלוטין. בשלב הזה, לא ניתן (ולא צריך) להפריד את התפטיר מהדגן. למעשה, התפטיר נמצא במעמקי הדגן עצמו. אפשר לטחון את המסה הזו בשלמותה ולערבב עם האבקה מגופי הפרי. לפי מחקרים שבוצעו עד כה, מינון סביר של אבקה כזו יהיה שלוש גרם ליום בשלוש מנות נפרדות.